למה אף אחד לא קורא מצעים? כי אנחנו לא מצביעים למפלגה, אנחנו מצביעים לשבט
מה שני מחקרים שערכנו ערב הבחירות של 2015 ו-2019 מלמדים על הקשר בין הערכים העמוקים שלנו לבין הפתק שאנחנו שמים בקלפי, ולמה המפתח להבנת הקשר הזה נמצא דווקא במפלגות שלא קיימות.
בכל מערכת בחירות המפלגות משקיעות הון במצעים, בתוכניות כלכליות ובניירות עמדה. אבל כמה מאיתנו באמת קוראים אותם? אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כבוחרים רציונליים ששוקלים מדיניות בתחומי כלכלה, ביטחון, דת ומדינה. הפסיכולוגיה מציעה הסבר בסיסי יותר. מתחת לעמדות הפוליטיות שלנו פועלת מערכת הפעלה עמוקה ויציבה הרבה יותר, והיא הערכים שלנו. בשני מחקרים שערכנו בשתי מערכות בחירות שונות ניסינו להבין איך המצפן הפנימי הזה מוביל אותנו אל הקלפי. התשובה שמצאנו פשוטה ומפתיעה כאחד: אנחנו לא מצביעים למצע, אנחנו מצביעים לשבט.
מערכת ההפעלה שמתחת לפני השטח
הפסיכולוג החברתי שלום שוורץ פיתח את אחת התיאוריות המשפיעות ביותר בחקר הערכים, תיאוריית הערכים האנושיים הבסיסיים. לפי התיאוריה, ערכים הם מטרות רחבות שמנחות אותנו לאורך החיים, והם מסודרים במעגל של ארבעה ערכי על. ציר אחד מעמיד את ערכי השימור (ביטחון, מסורת, קונפורמיות) מול ערכי הפתיחות לשינוי (חופש, עצמאות, סקרנות). הציר השני מעמיד את ערכי ההתעלות העצמית (דאגה לאחר, שוויון, סובלנות) מול ערכי ההאדרה העצמית (הישגים, כוח, הצלחה). הרעיון במעגל פשוט: מה שקרוב משתלב, ומה שנמצא בצד הנגדי מתנגש.
ערכים הם לא דעות חולפות. הם יציבים לאורך זמן, נוצרים מוקדם בחיים, ומשפיעים על הבחירות שלנו כמעט בכל תחום. אבל כשמנסים לבדוק איך הם משפיעים על ההצבעה בקלפי, נתקלים בבעיה. מפלגה אמיתית היא עסקת חבילה עמוסה: יש בה מנהיג כריזמטי או שנוי במחלוקת, היסטוריה, זהות קבוצתית, פרשיות וזיכרונות. כשמישהו תומך בליכוד או במרצ, קשה לבודד מה בדיוק מושך אותו לשם.
לכן, במחקר שערכתי יחד עם פרופ' סוניה רוקס ז"ל, החלטנו לנקות את הרעשים. בנינו חמש מפלגות בדיוניות, מעין "שבטים" ערכיים טהורים, שהמצע של כל אחת מהן ביטא ערך מרכזי אחד בלבד:
מפלגה א'
שבט השימור
מצע שמדבר על ביטחון, סדר ושמירה על המסורת.
מפלגה ב'
שבט הכוח וההישגים
מצע שמדבר על שגשוג, מצוינות ועמדות השפעה.
מפלגה ג'
שבט הפתיחות והחדשנות
מצע שמדבר על חופש פעולה, יצירתיות ויוזמה.
מפלגה ד'
שבט הדאגה לקרובים
מצע שמדבר על עזרה לזולת, יושר ואחריות הדדית.
מפלגה ה'
שבט האוניברסליזם
מצע שמדבר על שוויון, סובלנות, שלום ואיכות הסביבה.
ביקשנו ממשתתפים בשתי מערכות בחירות (ערב בחירות 2015 וערב בחירות אפריל 2019) למלא שאלון ערכים, לדרג עד כמה כל אחת מהמפלגות הבדיוניות מוצאת חן בעיניהם, ולאחר מכן לדרג את המפלגות האמיתיות: כמה הם תומכים בהן, ועד כמה כל מפלגה אמיתית דומה לכל אחד מחמשת השבטים.
חמישה שבטים בתיאוריה, אבל רק שניים בקלפי
השלב הראשון הוכיח שהמצפן עובד: אנשים נמשכו בעוצמה אל המפלגה הבדיונית שביטאה את הערכים האישיים שלהם, והסתייגו מזו שביטאה ערכים מנוגדים לשלהם. מי שמייחס חשיבות לערכי שימור אהד את מפלגה א' ודחה את מפלגת האוניברסליזם, ולהפך. אפילו כשביקשנו מהמשתתפים להרכיב "מפלגה אידיאלית" באמצעות חלוקת אחוזים בין חמשת השבטים, המבנה המעגלי של שוורץ צף מיד על פני השטח.
אבל ההפתעה האמיתית הגיעה כשהמשתתפים מיקמו את המפלגות האמיתיות על המפה. מתוך חמישה שבטים ערכיים אפשריים, התברר שהפוליטיקה הישראלית מתנקזת כמעט כולה לשניים בלבד:
מחנה שבט השימור
הליכוד, ש"ס, הבית היהודי, ישראל ביתנו ויהדות התורה נתפסו כולן כדומות ביותר לשבט השימור.
מחנה שבט האוניברסליזם
המחנה הציוני, מרצ והרשימה המשותפת נתפסו כדומות ביותר לשבט האוניברסליזם.
במילים אחרות, המפה הערכית של הפוליטיקה הישראלית אינה מרחב רב ממדי. היא ציר אחד ויחיד: שימור מול אוניברסליזם. ערכים אנושיים מרכזיים כמו הישגיות, פתיחות לשינוי או נדיבות יומיומית, שיכולים בתיאוריה להוליד מפלגות שלמות, כמעט לא משחקים תפקיד במשחק הפוליטי בישראל.
למה אנחנו לא באמת צריכים לקרוא מצעים?
במערכת הבחירות של 2019 בדקנו שאלה עמוקה יותר: איך בדיוק הערך הפנימי מתרגם לפתק בקלפי? גילינו שהקשר בין הערכים לבין התמיכה במפלגות האמיתיות עובר דרך האהדה לשבטים. אנשים בעצם שואלים את עצמם קודם כל "האם זה השבט שלי?", ורק אחר כך מחליטים במי לתמוך.
בכל המפלגות המרכזיות על הציר (הליכוד, הימין החדש, איחוד הימין, כחול לבן, העבודה ומרצ), ברגע שהבאנו בחשבון את מידת החיבור של הבוחר לשבט השימור ולשבט האוניברסליזם, הקשר הישיר בין הערכים האישיים לתמיכה במפלגה נחלש מאוד, ובחלק מהמקרים נעלם כמעט לחלוטין. בליכוד, למשל, הערכים והאהדה לשבטים הסבירו יחד כארבעים אחוזים מההבדלים בתמיכה. המשמעות פשוטה: הבוחר לא צריך לקרוא מצע. השבט מתפקד כקיצור דרך מנטלי. מספיק לבוחר לזהות את "תווית השבט" שעל המפלגה כדי לדעת אם היא מתאימה למערכת ההפעלה הערכית שלו.
כשזהות מנצחת אידיאולוגיה, ואיך באמת נראים "קולות צפים"
היה רק מקום אחד שבו המנגנון הזה פעל אחרת: המפלגות החרדיות. בש"ס וביהדות התורה ערכי המסורת ניבאו תמיכה באופן ישיר, בלי לעבור דרך אף אחד מהשבטים הבדיוניים. הסיבה לכך היא שמדובר במפלגות של קהילה וזהות. ההצבעה להן היא ביטוי של שייכות לאורח חיים מוגדר, ולא חיפוש אחר התאמה רעיונית בין ערך מופשט לבין מצע פוליטי. המסורת כאן אינה סעיף במצע, אלא העולם שבתוכו חיים.
ומה קורה עם הבוחרים שבכל זאת מחליפים מפלגה? כשהשווינו בוחרים שהצביעו ב-2019 לאותה מפלגה כמו ב-2015 עם בוחרים שעברו למפלגה אחרת, מצאנו שהערכים שלהם כמעט לא היו שונים מאלה של מי שנשאר נאמן. רוב המעברים התרחשו בתוך הגושים: מהמחנה הציוני לכחול לבן, או בין מפלגות הימין השונות. הערכים קובעים לאיזה שבט אנחנו שייכים, ובתוך גבולות השבט שלנו אנחנו מרגישים חופשיים לנדוד בין מותגים פוליטיים. המפלגות מתחלפות, אבל השבטים נשארים.
בסופו של דבר, הדפוס העקבי שחזר בשתי מערכות בחירות שונות מציב מראה חדה מול הפוליטיקה הישראלית. בחירות בישראל אינן תחרות בין תוכניות עבודה, אלא התמודדות בין שני שבטים ערכיים: שבט השימור ושבט האוניברסליזם. הקולות הצפים שעליהם נלחמים הקמפיינים נודדים בעיקר בתוך השבט, ולא בין השבטים. קמפיין שמנסה לשכנע בוחר לחצות את הקו הבין שבטי נלחם במצפן הערכי העמוק ביותר שלו, וזה קרב שכמעט אי אפשר לנצח בו באמצעות הבטחות ומצעים. בפעם הבאה שתעמדו מול מגש הפתקים בקלפי, שווה לשאול לא רק מי מבטיח מה, אלא לאיזה שבט אתם שייכים, ולמה.
ומה זה אומר על 27 באוקטובר?
בעוד פחות משלושה שבועות נלך שוב לקלפי, הפעם לבחירות לכנסת ה-26. כ-38 רשימות מתמודדות, חלקן חדשות לגמרי וחלקן איחודים ופיצולים של מפלגות מוכרות. אם הממצאים שלנו תקפים גם היום, רוב הדרמה הזו מתרחשת בתוך השבטים, ולא ביניהם. מכאן עולות שלוש עדשות לקריאת מערכת הבחירות הנוכחית:
כל רשימה חדשה נבחנת קודם כל בשבט
לפני שהבוחר שואל מה הרשימה מציעה, הוא שואל לאיזה שבט היא שייכת. רשימות שמנסות לשבת "באמצע", בלי תווית ברורה של שימור או של אוניברסליזם, עלולות להתקשות לגייס תומכים, גם כשהמועמדים בהן מוכרים ואהודים.
התזוזות הגדולות בסקרים הן בעיקר בתוך הגוש
מעבר של מנדטים בין רשימות מאותו מחנה מייצר כותרות, אבל לא משנה את מאזן הכוחות. ההכרעה תלויה בקבוצה קטנה בהרבה של בוחרים שמוכנים לחצות את הקו בין השבטים, ובשאלה כמה מבני כל שבט יגיעו בכלל לקלפי.
המפלגות החרדיות פועלות לפי היגיון אחר
ההצבעה להן נשענת על קהילה ועל אורח חיים, ולכן היא צפויה להיות יציבה יחסית ופחות רגישה לקמפיין, למצע או לסקרים.
חשוב לזכור שהנתונים שלנו נאספו ב-2015 וב-2019, לפני המחאה על המהפכה המשפטית, לפני 7 באוקטובר ולפני המלחמה. ייתכן שהאירועים האלה הזיזו את מפת השבטים: אולי חיזקו את משקלם של ערכי הביטחון, שהם חלק משבט השימור, ואולי אפילו יצרו קו שבר חדש שלא היה קיים קודם. זו בדיוק השאלה שכדאי לבדוק עכשיו.
בינתיים, ההימור שלי פשוט: ב-27 באוקטובר רובנו לא נקרא מצעים. נזהה את השבט שלנו, נבחר בתוכו את הרשימה שמדברת אלינו הכי טוב, ונשים פתק. השאלה המעניינת באמת היא לא רק מי ינצח, אלא כמה בוחרים יעזו לחצות את הקו.